השראת לידה
התערבות ראשונה היא השראת-לידה. במונח “השראת-לידה” אנו משתמשים כאשר אין שום סימן ללידה ומסיבה כלשהי הצוות הרפואי רוצה להתחיל לידה. בשפה העממית זה נקרא “זירוז” אבל זה לא המינוח הנכון ובהמשך נסביר גם על זירוז.
הסיבות הנפוצות להשראת לידה הן:
איחור של מספר ימים אחרי תאריך הלידה המשוער, מוניטור עוברי שמראה על מצוקה קלה של העובר (במצוקה קשה יבצעו קיסרי), הערכת משקל גבוהה של העובר ולא רוצים שיגיע לתאריך המשוער ויהיה גדול ללידה רגילה, אמהות עם סכרת-הריון לא מאוזנת מספיק + עובר גדול, שיליה שהזדקנה וכבר לא מתפקדת היטב, מחלה של האם, רעלת-הריון (שמצריכה לידה בתוך שעות), יולדת עם לחץ-דם גבוה וכו’.
הדרכים לבצע השראת לידה מגוונות ותלויות במספר גורמים:
מצב ההריון, גובה ומיקום העובר, מצב צוואר-הרחם, הדחיפות בביצוע ההשראה, הרופא המטפל ופרוטוקול ביה”ח.
לפני הרופא עומדות מספר אפשרויות: סטריפינג, בלון, פרופס, פרוסטגלנדין ופיטוצין או ציטוטק. לפעמים הרופא יציע לך אחת מכמה אפשרויות ולעתים תתאים למצב רק שיטה מסוימת.
סטריפינג
מבוצע כאשר הצוואר כבר מעט רך ויש מחיקה והרופא יכול להגיע לקרומים העוטפים את העובר. פעולת הסטריפינג היא הפרדה ידנית של הקרומים מדופן הרחם. פעולה זו מגרה את הרחם לפעולה ולרוב יגרום להתחלה של לידה תוך מספר שעות.
בלון
כשמו כן הוא: קתטר המוחדר לצוואר-הרחם ומנפחים אותו והוא מרחיב בצורה מלאכותית את הצוואר. לפעמים, אם הפעולה הצליחה והצוואר אכן התרכך ונמחק מעט – הרי שהבלון ינשור מעצמו וייפול החוצה. אחרי הבלון, סביר שהלידה תתחיל בשלב כלשהו.
פרופס
טמפון ספוג בחומר שנקרא פרוסטגלנדין – שהוא הורמון המזרז התפתחות לידה. אגב, פרוסטגלנדינים נמצאים גם בזרע הגבר ולכן ממליצים על קיום יחסי מין מלאים אם יש הריון עודף או שרוצים לזרז – לפעמים זה עובד… כמובן שרמת ההורמון הזה בזרע נמוך מאשר בטמפון לכן זה פחות יעיל. יש מקומות המחדירים פרוסטגלנדין בצורת טבליה או נר לנרתיק. שיטה זו לא מתאימה לנשים לאחר קיסרי או נשים בהריון בסיכון גבוה מאחר שזה עלול לייצר צירים חזקים ומהירים.
פיטוצין או ציטוטק:
אלו חומרים הגורמים לרחם להתחיל להתכווץ ולמעשה לייצר צירים. מתחילים במינון מאד נמוך ומעלים בהדרגה עד אשר נוצרים צירים סדירים וטובים ובדרך כלל משלב זה הם ממשיכים לבד ללא תמיכה תרופתית.
הסיכון בפיטוצין וציטוטק הוא שהם מייצרים צירים כואבים, לא תמיד יעילים ולעתים גורמים לעובר לירידה בדופק. לפיכך, מתן פיטוצין ייעשה רק בחיבור למוניטור ותחת השגחה קפדנית של הצוות. במידה והעובר לא מרוצה – אפשר לסגור את העירוי והשפעת הפיטוצין עוברת מהר מאד.
פיטוצין איננו ניתן בדרך-כלל לנשים אחרי קיסרי או בסיכון גבוה ואם כן, מתחילים במינון מאד נמוך ולא עולים ומחכים לתוצאות. זה עלול לקחת זמן אבל זה יותר בטוח.
זירוז לידה – מתי
לכל יולדת בכל מצב – המקבלת הפניה או המלצה לזירוז וסוג זירוז ע”י הרופא – כדאי לשקול איזה סוג זירוז להמליץ לה. בעיקרון, כדאי להימנע מזירוזים ככל האפשר, אלא אם כן יש סיכון לאם או לעובר והצוות הרפואי עומד על דעתו כי אין ברירה.
העובר עצמו מתחיל את תהליך הלידה ע”י כך שהוא מפריש הורמונים מסוימים הגורמים לגוף האם להתחיל בתהליך – והוא מפריש אותם כאשר הוא מוכן, בשל ומבוסס באגן. כל התערבות בשלב הזה יכולה להביא לכך שהעובר שאיננו מוכן, ירד בצורה לא מיטבית באגן וייתקע במצג לא אידאלי ללידה, דבר שיכול לעכב, להאריך ולשבש את הלידה.
לפעמים העובר עלול לפתח מצוקה בגלל הירידה הפתאומית באגן או התברגות לא תקינה. העובר יכול גם להגיב לא טוב על הפיטוצין ולכן האם מנוטרת כל הזמן והפיטוצין יופסק אם העובר מראה סימני מצוקה כלשהם. אלא שכאשר הלידה מתארכת, העובר מתחיל להוריד דופק פה ושם – עלול להתחיל תהליך שאנו קוראים לו “מפל של התערבויות” שהתערבות אחת גורמת להתערבות שניה. כמובן, שאם עובר או אם נמצאים במצב שמחייב כניסה ללידה – הרי שאין ברירה וצריך לקחת בחשבון את כל התנאים ולקוות שהלידה תתקדם היטב.
בעיקרון: אם המצב מאפשר סטריפינג – זו השיטה המועדפת מכיון שהיא מתחילה את תהליך הלידה בהדרגה והטיפול הוא מכני (עם היד של הרופא/ה ולא תרופתי).
זירוז
זירוז היא התערבות מסוג אחר – הניתנת כאשר הלידה נמשכת שעות רבות ללא התקדמות טובה, כאשר הצירים נחלשים והאישה והרחם מתעייפים לקראת סוף הלידה, כאשר יש פתיחה גדולה אבל נוצר צורך לזרז את יילוד העובר מסיבות שונות. זירוז כשמו-כן-הוא – לזרז ולחזק צירים קיימים בלידה שכבר התחילה. בניגוד להשראת-לידה – הזירוז ניתן בשלבים מאוחרים יותר בלידה ונעשה לרוב ע”י מתן פיטוצין בעירוי, שכמו בהשראת-לידה, ניתן בהדרגה – מתחיל במינון נמוך ועולה במקרה הצורך. שוב, גם כאן, יתכן והעובר יגיב לא טוב על מתן הפיטוצין ואז פשוט יסגרו את העירוי.
פקיעת מים
אם המים לא פקעו מאליהם בשלב כלשהו, יתכן והמיילדת תציע פקיעה יזומה. הפקיעה נעשית בפתיחה גבוהה כי בפתיחה נמוכה יש סיכון לצניחת חבל-הטבור שזה סיכון גבוה מאד במיילדות.
הפקיעה תוצע במקרה של לידה ארוכה או חוסר התקדמות. ההסבר לכך הוא כזה: מה שגורם להתקדמות הפתיחה הוא לחץ של ראש העובר כלפי מטה עם כל ציר וזה מגדיל את הפתיחה. כאשר העובר נמצא עדיין מוקף במי-שפיר, הראש צף גבוה והצירים לא מצליחים להוריד אותו או לפקוע את המים. לכן, אם יש לידה מבוססת היטב וצירים טובים ופתיחה גדולה – פקיעה תגרום לירידה טובה של הראש למטה ובכך להגדיל את הפתיחה עם כל ציר ולקדם את הלידה. לכן, אם מדובר בלידה ארוכה עם צירים טובים והמיילדת מציעה פקיעה – זה יכול לעזור ולקדם מאד.
סקאלפ
לפעמים אנו נתקלים בבעיות לאתר את דופק העובר. יתכן שהמנח שלו הוא כזה שלב העובר נמצא הרחק מאחור וקשה לקלוט אותו, יתכן והאם בעודף-משקל, לפעמים יש שליה קדמית שמפריעה לקליטת הדופק ולפעמים מדובר במתמר שלא יושב טוב ופשוט לא קולט. במקרה שזו לידה שצריכה להיות מנוטרת כל הזמן ובעיקר אם העובר כבר הראה סימני מצוקה – יתכן והרופא המטפל יבקש לקבע סקאלפ, שהוא חיישן קטנטן שמוצמד ידנית ע”י הרופא לעור ראש העובר ומשדר משם ישירות למוניטור ללא הפרעות ובצורה מדויקת ביותר. כאמור, זה נעשה כאשר יש צורך מוחלט בהאזנה ומעקב מדויקים לתינוק מסוים בגלל בעיה מסוימת. אחרי הלידה מוציאים בקלות את הסקאלפ ונשארת נקודה אדומה זעירה שמחלימה תוך יום-יומיים.
חתך אפיסיוטומי
פעם היו מבצעים חתך כזה לכל יולדת, על-מנת להרחיב את פתח הנרתיק ולהקל על לידת הראש.
החתך מבוצע אלכסונית בפרינאום, מכיוון הנרתיק וגודל החתך תלוי במיילדת או במצב (אם מדובר בחירום, יתכן ויבוצע חתך יותר גדול לחילוץ מהיר של התינוק).
היום מבצעים חתך רק אם נוצר צורך לכך ומשתדלים מאד שלא לחתוך סתם.
המקרים בהם חייבים לבצע חתך:
אם המיילדת מבחינה כי ראש העובר הלוחץ על הפרינאום והפרינאום מתחיל לדמם – הרי שזה מצביע על אפשרות לקרע במקום. הבעיה בקרע הוא שכשהוא מתחיל – אין לדעת היכן הוא ייגמר והוא יכול להימשך גם עמוק לתוך הנרתיק ולהגיע, חלילה, לספינקטר המחובר לפי-הטבעת. בנוסף, קרע הרבה יותר קשה לאיחוי ותפירה טובה מאשר חתך, מכיון שהחתך חלק והקרע הוא בעל דפנות משוננות – בדיוק כמו קרע בדף נייר או בד. לפיכך, עדיף כמובן שהמיילדת תבצע חתך מבוקר שניתן לתפור בקלות ולמנוע קרעים ונזקים לכל האיזור.
אם נוצר צורך לשלוף מהר את העובר בגלל מצוקה כלשהי – המיילדת או הרופא יחתכו על מנת לאפשר מקום רחב יותר ליילוד מהיר של העובר.
אם נוצר מצב בו עושים וואקום וצריך לשלוף את העובר מהר, יצטרכו לעתים גם לחתוך, למרות שברוב המקרים אין צורך בכך והרופא ישלוף את העובר ללא חתך בפרינאום.
בכל מקרה – החתך יבוצע בהרדמה כך שהיולדת לא תרגיש – אם יש אפידורל – זה כמובן משפיע על האיזור והיולדת לא מרגישה אותו. אם אין אפידורל – הרי המיילדת או הרופא יתנו זריקת הרדמה מקומית כדי שהיולדת לא תחוש בביצוע הפעולה.
לאחר ביצוע החתך ולאחר הלידה, יגיע רופא על-מנת לתפור את החתך או הקרע. גם כאן, אם היולדת מרגישה – אפשר לבקש תוספת של זריקת הרדמה מקומית.
מלקחיים
בשנים האחרונות כמעט ולא יצא לי להיות נוכחת בלידות מלקחיים – זאת בגלל שברוב המקומות מעדיפים וואקום.
מלקחיים נכנסות לפעולה כאשר יש צורך דחוף ליילד את העובר מסיבות של מצוקה עוברית או אימהית. המלקחיים מורכבות משני חלקים כמו כפות חלולות – הרופא מכניס כף אחת בצד אחד של ראש העובר ובמישוש מכניס את הכף השניה. כאשר הראש אחוז היטב – מחברים את שתי הכפות ומושכים – כאשר היולדת דוחפת מצד אחד והרופא למעשה מכוון את הראש ומושך מעט באותו הזמן כדי לייעל ולזרז את לידת הראש. ברגע שהראש נולד, אין צורך במלקחיים והרופא משחרר אותם מהראש והאישה ממשיכה את הלידה כאשר גוף התינוק מחליק בדרך-כלל בקלות ומהר. המלקחיים יופעלו רק כאשר הראש כבר עבר ספינות ונמצא נמוך ואפשר להגיע אליו בקלות, להרכיב את המלקחיים ולעזור בלידה.
וואקום
יש שני סוגי וואקום: מכונת וואקום חשמלית ומכשיר וואקום קטן ידני הנקרא “קיווי”. ברוב המקרים מעדיפים להשתמש עם קיווי מכיוון שהוא עדין יותר.
מתי משתמשים בוואקום: כאשר הראש לא מצליח להיוולד והעובר או האם או שניהם מאותתים על מצוקה ויש ליילד מהר. כמובן שגם כאן, כמו במלקחיים, הראש צריך להיות במיקום שכבר עבר ספינות והוא נמוך וניתן להרכיב את כיפת הוואקום ולמשוך את העובר.
הוואקום שייבחר הוא לפי הדחיפות בהוצאת התינוק. אם מדובר במצוקה קשה הרי שיביאו בדרך כלל את מכונת הוואקום, שמייצרת וואקום חזק יותר. לאחר חיבור המכונה, תוצמד כיפה לראש העובר, ייווצר ואקום והכיפה תיצמד לראש. הרופא ימשוך את הכיפה ביחד עם דחיפות היולדת ויכוון את הראש ויעזור לו לרדת ולהיוולד.
הקיווי הינו מכשיר ידני קטן המייצר וואקום קל יותר מאשר המכונה החשמלית. הרופא מלביש את כיפת המכשיר על קודקוד העובר, מייצר וואקום על-ידי לחיצות מהירות על ידית המכשיר וכאשר נוצר וואקום מתאים, הוא מושך בהתאמה עם דחיפות היולדת ועוזר ליילדת את הראש. גם כאן, אחרי לידת הראש, הרופא ישחרר את כיפת הוואקום ובדרך-כלל גוף התינוק יוולד מהר מאד לאחר מכן.
בלידת וואקום תהיה בדרך-כלל בליטה קטנה על ראש התינוק במקום אליו היתה מחוברת כיפת הוואקום. אין מה לדאוג, הנפיחות תרד תוך יום-יומיים. מומלץ מאד לתינוק שעבר לידת וואקום לקבל טיפול אוסטיאופתי אצל אוסטיאופת מומחה לכך, על מנת לאזן את עצמות הראש, הצוואר והכתפיים של התינוק.
ניתוח קיסרי
ניתוח קיסרי הוא, כמובן, ההתערבות הגדולה ביותר. יש להבדיל בין ניתוח קיסרי מתוכנן לבין ניתוח חירום. קיסרי מתוכנן נעשה מכל מיני סיבות, ביניהן, ניתוחים קיסריים קודמים (למרות שהיום יש כמובן אופציה לנסות לידה רגילה אחרי קיסרי), מצג עכוז בלידה ראשונה, עובר גדול, שיליית-פתח תאומים בהם התאום המוביל בעכוז, מצבים בהם יש עובר חולה או עם מומים שיש חשש שלא יעמוד בלידה רגילה ועוד.
ניתוח יזום – ייקבע עם ביה”ח והיולדת תגיע ביום המתוכנון עם הוראות מקדימות.
ניתוח-חירום – מבוצע כאשר נוצר מצב חירום בבית או בחדר-לידה המסכן את האם או התינוק או את שניהם. מדובר במקרים כגון היפרדות שיליה, קרע ברחם, מצוקת עובר קשה, רעלת הריון קשה, דימום, כישלון בחילוץ העובר ע”י ואקום או מלקחיים, שמט של חבל הטבור וכו’. לעתים נדרש ניתוח קיסרי שאינו חירום כאשר הצוות מחליט כי הלידה איננה מתקדמת בשום צורה ועברו שעות רבות ויש ליילד לפני שהעובר או האם ייכנסו למצוקה מיותרת.
אלו הן רוב ההתערבויות העלולות לקרות לפני הלידה ובמהלכה. כולנו מקוות ללידות “משעממות” ללא אירועים מיוחדים וללא התערבויות ורוב הלידות הן אכן כאלה. אבל חשוב להבין שאף אחד לא מעוניין להתערב ללא צורך ולכן כאשר מוצעת התערבות, או כאשר יש התערבות-חירום, הדבר נעשה לטובתך ולטובת העובר שלך. בחלק מהמקרים, כגון השראת-לידה או הצעת פיטוצין בחדר-לידה, אפשר לשאול שאלות, לא להתבייש, לשאול האם הדבר נחוץ מאד או שאפשר להמתין קצת ולבקש להבין את השיקולים מאחורי ההחלטה.
שיהיה לכולכן בשעה טובה ומוצלחת, לידות קלות וידיים מלאות.
